מערכת היחסים שלנו עם גופנו

בגוף ראשון זאת הייתה הרצאה שנישאה בקול נחוש, בגאוות יחידה, בתחושת הצלחה ויכולת. והיא גם זכתה לעידוד ולמחיאות כפיים.

ולי היא עשתה דמעות בעיניים.

מה היה שם בהרצאה הספציפית שעטפה אותי בעצב?

הייתה שם אישה, מצליחנית, עם תשוקה לעבודתה, שמג'נגלת את חייה בין קריירה לילדיה. היא לא מתלוננת, להיפך היא מרגישה בוחרת. היא לא משלמת מחירים. להיפך, היא מרוויחה מכל העולמות.

היא תקתקנית על. וחכמה וסופר מוכשרת.

סיגוף - שינה זה לחלשים לעומת זאת, אני צדתי לצד רוח הדברים, את המילים האלה : "שינה זה לחלשים".

לא סתם בכיתי. זה הזכיר לי אותי. שנים על גבי שנים, נאבקת בי. בגופי.

נלחמתי בהתעגלות הטבעית שבהתבגרות, והסברתי לעצמי, בנערותי, שאני יכולה לצום ארבעה ימים. וכמה כעסתי עלי כשביום החמישי, התנפל "הילד הרע" שבי על אוכל, ולא הסתפקתי רק ביוגורט עם תפוח ירוק.

והיה הקול הזה בתוכי, נוזף ומוכיח: "חלשת אופי!", "אפס", "הרס עצמי", ככה הוא כינה אותי שכלי, בזמן שהוא במו מחשבותיי הרס אותי, כילה כל סיכוי לשמחה.

זה היה קשה. ועצוב. וזה גם היה מזמן. קברתי את זה במגירת הנושאים הפתורים, המטופלים, שהבריאו.

וכמעט שלא פתחתי את המגירה הזאת. מה הטעם? הייתי צעירה, הייתה לי הפרעת אכילה, לא שקטתי עד שלא מצאתי דרך להפטר ממנה ולהחזיר את השפיות לצלחת ולנפש. וזהו. נגמר.

אז זהו שלא. לא נגמר.

יבגני הסובייטי מרסן אותי האכילה אמנם התנרמלה, אבל היחס לגוף – נותר כשהיה. מכניע. הוא, בגוף שלישי, אמור להשמע לי, בגוף ראשון.

ההפרדה ברורה. יש אותי – השכל, החזקה, העניינית, התכליתית, התוצאתית, הפרגמטית.

ויש אותו – עצלן מתפנק שזקוק למשמעת, לרסן. ועדיף של מאמן ממדינות חבר העמים. הם מבינים במשמעת (ובמדעים). אז נהייתי מאמן סובייטי רודני.

וקיימתי משטר של ריצות וזמנים. קריירה וגידול ילדים וכושר וחיי חברה עשירים. יעדים בלתי מתפשרים. מיעוט שעות שינה. וכל הזמן וברקע, יבגני הסובייטי מקניט: "לא מספיק טובה". "פחות ממושלמת". "אפשר יותר".

ותוך כדי, כל הזמן משננת תודה. על הבעל. על הילדים. תודה על ההורים. תודה על הבית. תודה על השפע. תודה על החברים. כשהגוף מתמרד ובכל זאת, הקיטורים משפריצים. והתלונות נערמות. וכעסים ועלבונות. ואז אני שומעת את הקול, שאומר - "אם את מתלוננת מה יגידו בהודו?" ומתכווצת עוד קצת לתוך עצמי בתחושת מובסת, לא מספיק טובה ולא מספיק מרוצה. זה מה שאת.

ד פ ו ק ה.

המסע הזה, שהתחיל דווקא בנשימות, הזכיר לי את מה שלא ממש למדתי אף פעם – שיש לי גוף.

לא כדי להרעיב אותו, לפסל אותו, להריץ אותו, ולהחסיר ממנו שינה. יש לי גוף והוא אני. ויש לו צרכים. והוא מחולל רגשות. יש לי גוף ואני לא דפוקה. אני לא שמחה. ומותר לי. כי לא, אין לי הכל. כי החסרתי ממני ויש לי חסכים למלא חזרה.

למלא ב: רוך. באהבה. בחמלה. במחשבות חדשות של קבלה של הקשבה לגוף שלי. כי הוא אני. בגוף ראשון.

המסע הזה הזכיר לי שהתחושה העליוניסטית הגאה של "אני יכולה", "קטן עלי", "אני מתקתקת", שמתלווה לעשייה מעשית תואמת שרצה, מג'נגלת, מסוגלת – מספקת חוויה של "גם וגם" של לא משלמת מחיר, של מרוויחה מכל העולמות.

זאת פיקציה. אשליה. תעתוע.

יש מחיר. הוא משולם. והוא כבד.

שינה היא לא לחלשים! כי שינה היא לא לחלשים. גם נשימה לא. גם תזונה לא. אלה תנאים בסיסיים, צרכים קיומיים הכרחיים לחיים.

וכשלא ישנים או אוכלים או נושמים – משהו קורה בגוף. הוא חייב לפצות. משק הסוכרים עובר לכוננות ספיגה. צריכת קפאין עולה. הפרשת הורמונים משתנה. ומחירים גופניים משולמים, ואת התוצאות המובהקות שלהם לעתים מזמן "הגורל" אחרי שנים.

המסע הזה לימד אותי מה קורה כשנותנים לגוף ערך. מכבדים אותו. מקשיבים לו. כמה חוכמה יש בגוף. כמה אותנטיות וכנות. כשמתחילים להקשיב לו זוכים לחוכמה אחרת. לדיוק. לעשייה נטולת מאמץ. והגוף הוא חומר. יש לו טבע. הוא צריך לישון. לאכול. לשתות. להתחבק. להתערסל. לנוח. לרקוד. לטבול במים. הוא זקוק לצחוק ולבכי – זה משחרר ממנו אנרגיה שאחרת נאצרת וחוסמת. תרבות מקדשת שכל (ובעיקר צד אחד)

המסע הזה הזכיר לי שאנחנו חיים בתרבות מקדשת שכל. ששכחנו את הגוף, והסתגפנו בדרכנו (הבלתי נזירית). שאנחנו משתמשים בו, בגוף. מנצלים אותו. קשוחים איתו.

ובעצם – מנצלים אותנו, משתמשים בנו, קשוחים איתנו.

ואז משליכים חזרה לעולם – מנצלים אחרים, משתמשים בהם, קשוחים איתם.

בעובדים שלנו, בבני הזוג שלנו, בילדים שלנו.

ההרצאה שגוללה סיפור אישי על ניהול עסק תובעני לצד אמהות אינטנסיבית, והעלתה יותר מדי דוגמאות למתיחת גבולות היכולת האנושית, זכתה להכרה, למחיאות כפיים ולעידוד.

ורק אני יושבת ובוכה, ורוצה לומר לה לסופרוומן בלחישה: "ששששש תשני. את זקוקה למנוחה. שימי ראש. מותר לך. העבודה תחכה. וכלום לא יקרה. כי את. את חשובה".

לאהוב אותה. לאהוב אותי. אבל לתהליכים יש קצב משלהם ותזמון מדוייק, ואי אפשר לכפות אותם. ובוודאי שלא לצקצק בביקורת (כי אז נשחזר בדיוק את אותה דרך חשיבה). ולכן אני אוהבת את האישה הזאת. המצליחנית. אני יודעת שיש ממנה פיסה עצומה בתוכי. ואני מקבלת אותה בה וגם בי. על השאפתנות. על המנוע הפנימי. על היכולות והחוזק.

אני אוהבת אותה ויודעת שיום אחד תמצא בתוכה גם מקום טבעי ופשוט שאומר "מותר לי להרפות", "אני יכולה לנוח" או "שינה זה לאנושיים".

הדרך חזרה לגוף או לעצמנו, אינה בביקורת ובייסורים על אורח חיינו המקולקל לכאורה. לא ברשימות מזונות בריאים, לא בתוספי תזונה מתוך מאמר במגזין, ולא במשמעת שתיית מים בכוח. לא ב"צריך" אלא בקבלה ובהקשבה.

מה עושה לי רע? על מה אני מוכנה לוותר? מה אני רוצה? מה אני בשלה לשנות?

ומשתפת, שעבורי זאת דרך שאין לה נקודת סיום ברורה. ואני מקווה שכל הזמן אגדל להיות קצת יותר רכה אלי. יש לי יש עוד מה להשמיט ואיפה לחמול. אבל אני מנסה להקשיב פנימה במקום לרדות ולמשול. אם טרם צפיתם בהרצאה המעלפת והמבדרת במיוחד של ד"ר קן רובינסון, פליז דו!! בנושא חינוך והרבה יותר מזה. על החסך בגופניות. על קידוש השכל. על המחירים.

אף אחת שיודעת שואלת את עצמה ואותך:

* מה אתם אומרים לעצמכם מול המראה?

(הייתם מוכנים לומר דברים כאלה לילדיכם?)

* מה אתם אוהבים בגוף שלכם?

* כמה שעות אתם ישנים בלילה?

* איך תפנקו את גופכם השבוע?

* נשמתם כבר? 💙 תגיבו, תלייקקו, תפיצו, תירשמו מעריכה כל שיתוף, חיוו ודיעה!