למה אנחנו בסטרס? איך אפשר to stop it?

אמיגדלה vs קורטקס קדם מצחי

סיפור מחשמל

אם אויב אכזר פולש למדינה ומתקיף אווירית, הגיוני שהקבינט יבטל את ישיבת הממשלה בנושא רפורמת החינוך ותקצובה?

הגיוני שיוזנקו צוותי כוננויות? שמטוסים יעלו לשמיים? (fight) שאזרחים ירדו למקלטים? (flight)

הגיוני.

ואם אסקלציה מובילה למלחמה מרה, הגיוני שיועברו תקציבים ממשרדים שונים למשרד הביטחון? שהוא יושם בראש סדר העדיפויות?

הגיוני.

ההגנה והביטחון וההשרדות לפני הכל.

אבל מה קורה כשמלחמה נמשכת מספר שנים? משרדים אחרים מושבתים. מערכות חינוך, רווחה, איכות סביבה, משפט - ניזוקות. לא שווה לנו להיות במלחמה ארוכה.

מטרות ותקציבים

המוח שלנו עובד בדיוק ככה.

הוא מתקצב חשמל לאזורים שונים על פי המטרה והצורך.

נניח שאת מזהה נמר בסביבה?

את יוצאת מאיזון. הגוף שלך נכנס לסטרס.

הוא מתקצב חשמל לאמיגדלה, והיא מפקדת על מערכת ההשרדות ועל יצירת הלימה גופנית לאסטרטגיית הבריחה שלך.

הנשימות שלך יהפכו מהירות ורדודות.

משק הסוכרים יותאם, גלוקוז יופרש, ויועבר לשרירים.

לחץ הדם יעלה ל- 180 על 120.

Run Lola Run!!

את לא מתעסקת עכשיו במסיבת החוף שתכננת לשישי.

את לא חושבת על המבחן באוניברסיטה בראשון.

את נוטשת את האחר כך, ועושה הכל כדי שיהיה אחר כך.

את שורדת!

הגיוני.

אבל מה קורה אם את בסטרס שלושים שנה?

מה קורה אם אתה מכבה שריפות כל חייך?

מגיפת סוכרת.

מחלות לבביות

מחלות במערכת העיכול

מערכת חסון מוחלשת

דכדוך, דיכאון, חרדה

יש מחירים למלחמה ארוכה

לא שווה לנו להיות בסטרס כרוני

אנחנו חיים בעידן הכי מוגן השרדותית, לא? נמרים לא אורבים לנו, יש לנו קורת גג, הטמפרטורה שלנו מווסתת לפי צרכנו, ואנחנו נהנים משפע של מזון.

ובכל זאת אנחנו חיים בעידן חרדתי ומדוכדך.

מיהם הנמרים המודרניים? למה אנחנו בסטרס כרוני?

דומה שלאנושות מעולם לא היה נוח יותר.

שפע של מזון. קורת גג. טריטוריה מוגנת מפני פולשים.

הקיום שלנו מובטח. אז איך ייתכן שמפלס הדיכאון והחרדה עולה מדי שנה?

למה סטרס הפך חלק בלתי נפרד מחיינו, מגיפה עולמית?

למה האמיגדלה שלנו עובדת שעות נוספות?

המשכנתא שלנו, הלקוחות שמחכים לדלבור, המורה בבית הספר שמתקשרת כל שבוע (שוב פעם היא הפריעה), המשימות שרודפות אחרינו ואין לנו סיכוי להשלים, המינוס בבנק, הפוסט שאני חייבת להעלות בפייסבוק, ההרצאה שלי בכנס מול כל החברה.

אלה הם רק חלק מהטריגרים בעידן המודרני לסטרס.

המוח שלנו בנוי לחפש סכנות, להיות דרוך.

והוא מזהה מצבים שונים של חוסר אונים או קונפליקט כסכנה.

הנמרים המודרניים הם פסיכולוגיים.

אנחנו חייבים להיות מקובלים ואהובים, להשתייך לקבוצה (אחרת אנחנו לבד - סכנה!).

אנחנו חייבים להיות בשליטה, להתנבא (אחרת - אנחנו לא יודעים אם להלחם או לברוח).

האדם הקדמון נוצר לחיות בקרב 150 בני אדם (בניין במרכז הארץ).

האדם המודרני נתקל כל יום בהמוני זרים. כולם מייצרים אצלנו דריכות גופנית אוטומטית. אנחנו לא יודעים להעריך את המוטיבציות של הזרים שמולנו.

אבות אבותינו ידעו כיצד ייראו חייהם. היה להם חופש מועט אבל שליטה כמעט מוחלטת. חייו של אדם דמו לחיי אמו או אביו, ודי זהים לאלה של ילדיו. הוא ידע היכן יגור, במה יעסוק, מהו מעמדו, ומיהי קהילתו.

אנחנו לא יכולים לנחש אם הילדים שלנו יזדקק לרישיון נהיגה. אין לנו מושג במה יעבדו. אם ילמדו באוניברסיטה. אם יתחתנו.

אנחנו נתקלים בהרבה יותר נמרים מאבותיו. נכון, הנמרים של העת החדשה לא קורעים אותנו לגזרים, אבל הם מכרסמים בנו לאט לאט.

הטריגרים המודרניים (המפגש עם זרים, הלבדיות, אי השליטה ויכולת ההתנבאות) מביאים את האמיגדלה שלנו לעבודת יתר.

היא זוכה למימון חשמלי, ומייצרת פחד, כעס, לחץ.

עושה הכל כדי שנשרוד, רק שלאט לאט הרזרבות של מחלקות חיוניות אחרות – מתכלות. המטבוליזם שלנו נפגע, משק הסוכרים, פעולות הלב, אבל גם היכולת שלנו להנות, החיבור שלנו להגשמה, לרצון. תחושת האמונה שלנו והביטחון.

מחלקות חשובות. מופקדות על איך חיים. על האיכות.

אז איך מנצחים את הלחץ? איך מכבים לאמיגדלה את האור? איך מסבירים לעצמנו שנמר מודרני הוא נמר של נייר? ושאפשר לנשום עמוק ואיטי. להחזיר את קצב הלב לפעימות של שלום, לחזור לפעילות מטאבולית של שגרה, להפסיק לתקצב מנות קרב וסוכרים. דגל לבן. הפסקת אש. ברית גיבורים.