משבר לאומי - משבר אישי

*הערה: הפוסט הזה אינו מציע דרך אופרטיבית סדורה (אזהרת נאיביות)

*פוסט השוואתי בין משבר מיקרו למשבר מאקרו, שאולי ינסוך מחשבה אחרת והסתכלות ממעוף הציפור

גם אני הייתי מפולגת. מוכנעת. משוריינת.

לכאורה הכל היה טוב. היה לי הכל. לכאורה.

קריירה. הצלחות מתוייקות בקלסר תחת הכותרת "החיים שלי".

שני בנים מקסימים. בית מעוצב. טייטל מעונב.

אין מה להתלונן. יש רעבים בהודו. אני אמורה לומר תודה.

אבל כן התלוננתי. והתודה לא הייתה כנה.

כעסתי. ממש. בעיקר בתוכי.

הרגשתי שהמרירות מנצחת. ושידרתי עסקים כרגיל.

הייתי עסוקה בריצה מתמדת. וההישגים לא מילאו חור פנימי.

סיפרתי לעצמי שזה בגללו.

או בגללו.

או דווקא בגללי - שאני לא יודעת להיות שבעת רצון.

הכנעתי את האזהרות, לא הקשבתי לתוכי.

והסימנים המשיכו להציג את עצמם.

לחץ. השפרצות של עצבים. דיסהרמוניה.

משבר. האמת נחשפת. לא מושלם פה.

ואז נשמע הגונג ששינה את חיי.

נשמתי. וראיתי לי. את האמת.

את הסימנים שמספרים לי שאני פשוט לא במסלול.

לא בתשוקה.

זו הייתה תקופה שופעת תובנות מהותיות.

היא גבתה מחירים והיא כאבה.

הכרה בכל מה שאני לא.

באמונות המגבילות. בגוף המושתק, המרוסן, המאופק.

באסטרטגיית הספקים והצלחות ותשואות ונראות.

בלב שהקשיח כלפי חוץ והרים חומות של ציניות, והרחיק מעליו:

רוך, כנות, אהבה, שמחה.

המסע התחיל.

אני זוכרת שאחת התובנות שהתנסחו בתוכי הייתה קצת כאוטית:

אנחנו לובשים חולצה שילדה תפרה במפעל עולם שלישי בעבודה של 12 שעות ביום.

אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו ליברליים ונאורים. הצד החופשי של העולם הראשון.

ומדי כמה שנים, אנשים מתפוצצים ליד שגרירות או עם מטוס לתוך בניין.

ואנחנו לא מאמינים. ציר הרשע. החושך בהתגלמותו. פנאטים ברבריים.

אני זוכרת שהבנתי שהכל מחובר וקשור, גם אם זה נשמע כאוטי.

אי אפשר לחיות בשלווה ובשפע ובשגשוג על חשבון האחר,

ולצקצק כשהוא מתפוצץ לנו בפנים.

הייתי זקוקה להסתכלות מאקרו כדי להבין אותי במיקרו.

השכל שלי רדה בי, והדחיק רצונות קמאיים וחופש,

עבדתי את אליליי (המודרניים והשקופים),

ותאי טרור קמו בתוך הגוף שלי.

ומדי פעם התפוצצו לי. השפריצו ארס.

השטיחו ערך, הקימו הרס. עצמי.

ברית שלום. לא מושלמת אבל אנושית.

מאז, עברו המון מים בנהר חיי.

ועשיתי שלום בתוכי.

עם הפרפקציוניסטית. עם האגרסיבית. עם הצינית.

עם הרכה. עם המשפחתית. עם הלא קונפורמית.

עם היצירתית. והמקשיבה. עם החכמה.

עם חסרת הביטחון. עם הפחדנית ועם האמיצה.

עם הפילוסופית והמעשית.

עם הצינית והבלתי שיפוטית.

עם הבת 16 ועם זאת שבת 82 וחצי.

מאז אני רואה לי את הפלגים ואת החלקים השונים.

ואני מקשיבה.

לשכל ולתכנוניו.

ללב ולמשאלותיו.

לגוף ולצרכיו: לישון. לאכול. לנשום. להתפלל.

לאהוב!

ולפעמים אני שוכחת ונזכרת שוב.

אחרים שפוקדים את הקליניקה, מאפשרים לי ללוות אותם במסעות הגיבורים שלהם, מחייבים אותי לראות אותם ביופיים, להזכיר להם את עצמם.

את הגאונים שהם. הייחודיים שהם. העושים בעד עצמם שהם.

הימים האחרונים

הביאו איתם תחושת ייאוש ועצב עמוק ופחד ממשי

לא מהטילים השורקים או מהבומים המרעידים קירות ולבבות של ילדים. הילדים שלי. (יהלי בן 9: "אמא, בצבא ילמדו אותי לא לפחד למות?").

לא פחד קיומי ממשי על עצמי או על חיי.

פחד שנובע מחוסר אונים,

מהבנה שמשהו נשבר, לא בי הפעם, במדינה שלי, בחברה שלי.

והפרגמטית שבי, לא יודעת מה לעשות.

כל אחד נשוי נאמנות לפרספקטיבה הצרה שלו,

שהוסלל אליה, נעזר בעובדות לאישוש הסיפור שלו.

הסיפור המגזרי. הסיפור הפרטי.

כל אחד עושה בעד עצמו ולא נגד האחר.

אבל.. מה עושים עם זה?

כשהמוח לא יודע להתנבא - הוא מאויים

ומכניס את הגוף לסטרס

תלחמי או תברחי או תעשי את עצמך מתה - freeze.

אז קפאתי קצת.

מול פאנלים בטלוויזיה.

מול פוסטים עם דיעות ופרשנויות וקריאות.

התדכדכתי היטב.

נטולת אנרגיה

כיוון או חזון או רצון

רק להכיל את הילדים. לאכול. להתקלח. לישון

בלי להתפלל בלי לאהוב

אולי זה הגונג הקולקטיבי?

אבל אז התגנבה לי מחשבה:

המופע הזה הוא מבעית, נכון.

והוא כואב ומלא כעס ועצב ופחד וצער וייאוש,

אבל אולי עכשיו מופעי מיקרו יכולים ללמד על המאקרו?

אולי המשבר הזה חייב היה להתרחש.

הוא לא קרה פתאום.

הוא נבנה שנים. הוכנע. הושתק. רוסן.

רחש מאחורי הקלעים,

בחזרות,

באימונים,

בסימנים קטנים, בנוריות אזהרה.

ועכשיו,

הסיפור נסדק,

האמת יצאה לאור

כמו שהיא:

נוקבת ועקובה וסוערת,

צרחנית ואגרסיבית, אלימה, עצובה, מפוחדת, גובה קורבנות,

אותנטית.

ואולי לא צריך לברוח וגם לא להאבק ואפילו לא לקפוא.

אולי אפשר להתמסר לכל מה שיבוא.

ולהאמין שהנה, המשבר הזה הוא סימן, שיבוא שלום עלינו.

משבר הוא לידה של משהו חדש

וכשהאמת יוצאת מהמחשכים,

אפשר להתחיל לעבוד איתה,

להסתכל לה בעיניים,

להכיר בה.

קולקטיבית.

גילינו סוףסוף שלא ממש טוב לנו. לא באמת.

לא לגמרי. אנחנו לא "על זה".

נשברנו קצת.

זה קורה במשפחות הכי טובות.

מה הלאה? לא יודעת...

לתהליכים יש דרך משל עצמם וקצב משל עצמם,

הם אורגניים ועדינים.

אבל יצאנו למסע הגיבור שלנו.

אולי אלה כאבי הגדילה שלנו כאומה?

אולי זה משבר גיל העמידה של המדינה?

אולי נתבגר ונתפתח להכיר בצדדים שלנו?

שיש בהם גם יהודית וגם דמוקרטית,

גם אתיאסטית וגם מונותאסטית.

פריפריאלית ומטרופולינית.

שהיא של קודש ושל חול,

שהיא צבאית והיא סטארטאפיסטית.

מדברית ומישורית והררית.

שהיא ארץ והיא מדינה,

זכר ונקבה,

מערבית ולבנטינית.

שהיא שלנו. של כולנו. שווה בשווה.

שיבוא שלום עלינו