איך להגמל מסיפור התקיעות שלי?

״שבי עם בן אדם רבע שעה במוד קשוב ואמפתי ותגלי את ״ה- פער״ שלו״

שיאללה של זותי. כל פעם שהיא קופצת, אני יוצאת עם תובנה של הביוקר, ומצלצל בי גלינג-גלינג.

כי בחיים יש פערים. אלו חוקי הפורמט.

כשאני מצאתי את עצמי מקלפת אותי בבקרים למשרד, לא חשבתי שזו סיבה טובה לקום וללכת. חשבתי שמשהו בי לא בסדר. שאני לא יודעת להוקיר תודה. הרי אני לא כורת פחם. אני סתם מפונקת.

מתברר שלכל אחד מאיתנו יש סיפור שמסביר לנו למה אנחנו תקועים בפער שבין המצוי שלנו לרצוי שיש לנו בראש.

ואחרי שאנחנו מקלפים תירוצי ״אין לי זמן״ או ״הייתי מגשים אם היה לי כסף״, מתגלה סיפור מהותי יותר שהולך איתנו כברת דרך, מצביע עלינו כאשמים ומוציא אותנו רע ״כי אני מפונקת״ או ״כי אני לא יודע לחשוב בגדול״. לפעמים ההסבר שלנו מוצימצביע על נבלים בסיפור שלנו: ״כי בעלי לא מפרגן״, ״כי אי אפשר להרוויח כסף במדינה הזו״.

סיפור התקיעות שלנו מצדיק את התקיעות אבל (וזה אבל אמהלה) הוא גם יוצר את התקיעות שלנו!

סיפור התקיעות שלנו הוא יצירתי ומרתק! הוא היה שם הרבה לפני הפער. הוא ה ״מלט״ שממלא את החורים הפעורים, ומייצר חוויה נסבלת מול הפערים.

הסבל נהיה יותר נוח אבל הוא גם מאפשר לנו לשהות בתוכו יותר.

סמדר מילר לוי באה לספר לנו שדווקא הנכונות לשהות בפער בלי הסבר, בלי סיפור, בלי סיבה- תייצר תנועה חדשה.

ובשיחה איתה, שהרגישה לי כמו טיפול, ראיתי לי את אחד הסיפורים הגדולים של חיי- החשש מלהיות ״מפונקת״ ויותר מאוחר ״פריביליגית״ - הביא אותי למאמץ, עבודה קשה, התאבדות ו… תקיעות.

סיפור התקיעות הגאוני שלי - תוקע בתחכום.

זה פרק מרתק על הפערים בין מצוי לרצוי וסיפורים עתיקים, שממלאים את החורים. ואיך אפשר להגמל ולהתחיל לכתוב לנו סיפור אחר?