זמן קריאה 2 דקות

לב של קרח

זיכרונות ילדות משווקי חג המולד בערים זרות באירופה. קררר. ויש ריח של קינמון באוויר. והמון נורות צבעוניות. זה לא החג שלי אבל מתחמם לי הלב בכפור של דצמבר, כשמציינים את הרך הנולד ההוא.

גם אני נולדתי באותו חודש. בחג אחר. בחנוכה. אז מאז שאני, זה החודש שלי.

רק שאת הכריסמס של ביג אמריקה לא חוויתי. כלומר עדיין. אבל, היי עוד מעט ממש. סופסןף מפגש פסגה עם חברים טובים טובים שהיגרו (זמנית, אני מתרה!) לגולה המאונגלזת. ויחד איתי תגיע לניו ג'רזי גם ההרצאה "לב של קרח" לערב בנות מיוחד ואינטימי בזכות אחת שהיא משו, שהיא אחות, שהיא אילנית.

ניו גרז'יות גורג'סיות, אני מזמינה אתכן לערב בנות חמים ואינטימי של הרצאה והתנסות. ערב מיוחד של בילוי והשראה.

11 בדצמבר 2018 יום שלישי

בשעה 20:30

באווירה אינטימית רגע אחרי חנוכה ושנייה לפני כריסמס. הרשמה מראש אצל אילנית (מס' מקומות מוגבל)

חייבים רקע? הנה רקע. ככה זה התחיל אחרי 40 שנות קיום, ויציאה מתקיעות לתשוקה, שיניתי המון. מקצוע. נסיבות חיים. תפישה. ואחת התובנות שלי הייתה שתמיד אני רוצה ללמוד משהו חדש. ברקע. משהו שימתח לי קצת את אזור הנוחות. או אולי הרבה. שיעשיר אותי מקצועית או אולי אישית ונקודתית.

התלבטתי באביב האחרון באשר לקורס הבא. ולבסוף נפל הפור, נלקחה החלטה. ונרשמתי לקורס "יוצאים לאור" של איריס יוגב וגלית אקרמן-ברש לכתיבת הרצאה.

קורס קצר. בן חודש ימים. שלא השאיר טיפת מקום לחיים (גלית ואיריס עדיין חייבות לי יותר משבוע של לילות לבנים). כשהתחלנו, נעתי בין תחושת אין לי אף סיפור לספר על עצמי. לבין יש לי שמונים אלף סיפורים.

בסוף, נולדה הרצאה. נמצאה תמה - לב של קרח

היא נולדה מתוך תמה אחת, שהיא חוט דקיק שקוף שמלווה את חיי. לכאורה ברקע, לכאורה בלתי משמעותי, אבל היה שווה להדליק עליו זרקור. לשפוך קצת אור. להגיד את זה בקול:

אני נתפשת כקרה. כמנוכרת. כמתנשאת. כאסופה. "לב של קרח".

ופאק, בפנים אני לוהטת, חמה, סופר מעורבת רגשית.

איך לעזאזל זה קרה?

לקח לי זמן לפענח את המוטיב הזה בחיי.

ההרצאה נכתבה. היא סיפור קטן. על ילדה שגדלה בתלם. הצטיינה תמיד. עשתה את מה שצריך. זכתה להכרה על התנהגות שכלית טיפוסית - של ניתוח ותכנון, של התעלות ואיפוק, של הליכה אחרי ה"נכון" הסטטיסטי וה"צריך" ההישרדותי. אבל שומדבר בי לא פעל מתוך ה"לבבי". והגוף שלי התאים את עצמו לדין השליט הרודן, והפך לנוקשה ואסוף, מוחזק ומוגן.

התקשורת שלנו היא בעיקרה בלתי מילולית. ואנחנו, בלי מודע, סומכים על מה שאנחנו תופשים בחושינו האחרים (ולא רק משמיעה של מילים). אז אנשים, שלא מכירים אותי לעומק, ראו לי את האסופה והמוחזקת, וגזרו מסקנות בהתאם, וככה יצא ששילמתי מחירים לפעמים בלי שהייתי ערה.

עד שנכנסתי ל"חדר". שלושה ימים. סדנת נשימות. שמזניחה את המיינד ומאפשרת רק לגוף ולשכל להיות. נשמתי. נשמתי הרבה. נשמתי בכמויות. התחברתי לתוכי. לגרעין פנימי מזוקק. למקור ההווייתי שלי, שמבקש שקט, ואהבה. שמבקש להתאחד. שמבקש שלום על פני מלחמה. שמבקש להיות מקובל על עצמו ככה סתם, בלי ציונים, "קבלות" והוכחות. מקום שמבקש. פשוט להיות. בהרצאה "לב של קרח" עולה תמונה שנותנת במה למחירים של מי שחי לפי החוקים, עושה מה שצריך, מה שנכון, זוכה להצלחות בדמות תארים וקריירה, רץ קדימה ולא חי את הרגע. וגם - הצגה מילולית לטכניקה שהמילים לא יכולות לה, ובכל זאת.