מתרגלת אף אחת
ולמה אני ממליצה גם לך להסכים להציב סימן שאלה לצד "האחת" שאת, להיות מוכן לחדול מלהתעקש על "האחד" שאתה.
כשהקמתי את הבלוג בחרתי לקרוא לו "אף אחת שיודעת". שם שנולד בטקס לידה מחדש. מאז, שמו השתנה עם הפודקאסט של מעלה בטוב שנולד וההסמכה כמאמנת.
היה זה המורה הרוחני שלי רישי, שאמר לי בטקס הסיום של הקורס למטפלים בנשימות: "תהיי קצת nobody".
אם היה אומר לי משפט כזה שנה קודם לא הייתי מבינה, ובוודאי הייתי מתנגדת.
אבל עכשיו, קיבלתי את דבריו בהקשבה שקטה ובהערכת התרגול הזה עבורי.
בסשן נשימות בים המלח 2017
כי איכשהו מאז נולדתי תינוקת שהיא "אףאחת" ופוטנציאל לכל אחת, הצטמצמתי להיות "אחת" מאד מסוימת.
אחת שהיא תלמידה טובה. אחת שהיא נקייה ומאורגנת. אחראית ובוגרת. אחת שהיא זריזה. אחת שהיא בת ואמא. אחת שהיא משימתית ותוצאתית. אחת נחושה.
וכל אחת שהייתי, הגבילה אחת שיכולתי להיות. רוב הזמן לא הייתי אחת שמשתוללת או משתובבת. לא הייתי אחת שלווה ושקטה. לא הייתי אחת שמחה. לא הייתי אחת טבעית ומחוברת. לא הייתי אחת שסומכת. אחת רוחנית. או אחת שמאמינה. לא הייתי אחת שמחבקת או אחת שמבקשת עזרה.
לתרגל אף אחת זה לתרגל אי היאחזות. זה לתרגל את האני שמעבר לתדמית/ לתפקיד / לזהות.
לתרגל "אף אחת" זה לחדול מלהיות ה"אחת" ואז להתחיל להרגיש את החופש להיות כל אחת. כל מה שאבחר. כל מה שארצה. כשארצה. אם ארצה.
אני מתרגלת אף אחת בחיפוש אחר הייחוד והיופי בכל אחד מתוך ידיעה וודאית שבכל אחד – יש. יופי וייחוד.
אני מתרגלת אף אחת בהתייחסות לרגשותיי.
האם מה שאני עושה עכשיו מלווה אותי בלחץ ובחוסר שקט, ומעיד על חוסר רצון? האם אני "צריכה" לעשות את הדבר שמסב לי "סבל"? חייבת מכורח תדמית?
(וכאן חייבים לשים לב לפער שבין אתגר לסבל).
אני מתרגלת אף אחת בענווה שאני מבקשת להגדיל בחיי. בחוסר חשיבות עצמית, שאני מבקשת להפגין. כי ייתכן שאני טועה. כי יש לי עוד מה ללמוד.
אני מתרגלת אף אחת בסגנון שלי כלפי הסביבה והאחרים. מזכירה לעצמי שאני לא "יותר" מאף אחד כמו שאני לא "פחות" מאף אחד. ולכן, אל לי להתבריין או להתנשא ומצד שני גם לא להתנצל או להצטדק
אני מתרגלת אף אחת כשאני מתנסה בלהיות אחת אחרת – אחת שמחבקת יותר. אחת שמשתובבת יותר. אחת שמאמינה וסומכת.
אני מתרגלת אף אחת לא כדי להקטין אותי. להיפך. אני מבקשת להגדיל את מנעד הבחירה שלי. כי להיות "אחת ש.." זה מאד מחייב, כולא, סוגר, מצמצם.
אני מתרגלת אף אחת כשאני עושה מדיטציה או נשימות ומרגישה בחיבור לכולם.
אני מתרגלת אף אחת כשאני מוכנה לעשות דברים שלא עשיתי קודם ושאינם ניתנים להוכחה מדעית או מנומקים רציונאלית.
זה תרגול. זאת פילוסופיה. שמבקשת להיות באחדות עם כולם, ובחופש פנימי. שמבקשת להניח לכמיהה הגרידית, לתאוות הבצע, לרצון להתעלות ולבלוט, שמבקשת לקבל את האנושיות, את העצמי המהותי, את פוטנציאל הטעות.
בכולנו התקבעה תדמית שהביאה אותנו להרוויח משהו. "הקורבן" שאני או "המנהיג" שאני. ה"נקייה" שאני או ה"אמהית" שאני. ההחלטי או ההססן, המחושבת או האימפולסיבית וכך הלאה.
למען האמת, אנחנו מרוויחים מקביעה חד משמעית לגבי עצמנו, אך גם משלמים עליה מחירים.
כי כשאני מנהלת, אני חייבת לפתור בעיות, לדעת, להנהיג, ליזום, ואני מתקשה להיות מבולבלת, לא לדעת, לבקש עזרה.
כשאני אסרטיבי אני נחוש, אני חותר לתוצאות אבל הרבה פעמים אני לא רך או פחות אמפתי.
כשאני מאורגנת ותקתקנית אני אולי פחות גמישה וזורמת?
סימן השאלה לצד כל "אחת שאני" מאפשר לי לבחור להיות מה שאני רוצה במצב מסויים. עכשיו אני רוצה להיות אסרטיבית ואילו בסיטואציה הזאת, אני בוחרת להפגין רוך וגמישות.
רוב הזמן, אני ממש עדינה, אך אני מאפשרת לעצמי להתקשח כשמישהו מנצל את עדינותי ופוגע בי.
ושואלת אותך?
מיהו האחד שאתה? תגדיר אותו באופן מפורט (תפקיד/ מעמד/ תכונות/ תדמית)
מיהי האחת שאת? ושאלה למחשבה- מהם הרווחים מהתפקיד/ מהתדמית שאתם מגלמים? ומתי אתם מפסידים עליהם או משלמים מחירים?
Comments