מיהם ה"אנכיסטים"? (רמז: כולנו) ואילו מחירים אנחנו משלמים על התחרותיות והביקורתיות?

תחרותיות. אנחנו נולדים לתוכה, וקשה מאד לדמיין עולם נטול תחרות בחיינו. מגילאים צעירים משווים ביננו, מכתירים מנצחים, מהללים את ה"הכי". התלמידה הכי טובה. הילדה הכי יפה. הספורטאי המחונן. מגיל צעיר, אנחנו נחשפים לסולם, שבראשו נמצא איזה אחד שהוא "הכי" ומתחתיו סתם ילדים. ילדים סתם.

שגדלים להיות סתם אנשים. אנשים סתם.

מספרי שתיים ושלוש וארבע וחמשת אלפים שלושים ושמונה.

אנחנו.

חלקנו נאבקים להוכיח שאנחנו ראויים, מחפשים את הדבר שאנחנו הכי הכי בו, מתאמצים בטיפוס.

וחלקנו האחר, פשוט מוותרים. אם מספר שתיים הוא סתם וגם חמש, כמו חמשת אלפים שלושים ושמונה, אז למה להתאמץ?

רק להכי יש מקום, וזה מקום אחד, ומה הסיכוי שאני מכולם?

אז פוס ולא משחקים.

פרפקציוניזם. זוכרים את התכונה הסקסית שבראיונות עבודה אפשרה לנו להתחמק באלגנטיות מהשאלה "מה התכונה השלילית שלך?". פרפקציוניזם היא תסמונת של העידן הזה, והיא אכן שלילית. ובכלל לא סקסית. Not a bit. היא פוגעת. בנו.

אני דנה ואני פרפקציוניסטית. כלומר, בדימוס, כלומר עובדת על זה.😉

ואני מלווה אנשים שברובם נגועים באותה תסמונת. ולפרפקציוניזם יש נגזרות: היי ודאון (במצבי הרוח וגם בעשיה). רגע את בשיא, מקבלת את "המנה" בפסגה, ובשנייה הבאה את כבר down the hill.

הכל או כלום. אין באמצע.

הפרפקציוניזם מלווה את התחרותיות ואת ההשוואתיות והיא צועדת יד ביד עם בת הלוויה משביתת השמחות - הביקורת.

איזו ביקורת אתם שואלים? זו הבונה או זו ההורסת?

"ביקורת בונה רק את נותן הביקורת" אמרה מיה לויט פרנק, פסיכותרפיסטית ומנהלת ביה"ס למאמנים במכון אדלר, בשיחה שקיימנו.

כשאנשים נכנסים אלי לחדר, מגיעים למפגש אימון, נדמה לי שמה שהכי זר להם זה המקום המאד לא ביקורתי שמוצע להם. חלקם נרתעים. עידוד נתפש בעיניהם כחשוד, כשקרני, כלא מספיק מאתגר ואמיתי.

הביקורת שנתקלנו בה בחיינו נטמעה כל כך, שהפכה לקול פנימי שלנו, מלקה, מצליף.

רק ש... ככל שאנחנו מבוקרים יותר כך גם היכולת שלנו לנוע, לפעול - פוחתת.

האנשים האלה במפגש 6 או 7 או 8 מתחילים לנוע. הם נזכרו שהם בעצם הם. עולם ומלואו. יחידים ומיוחדים. ושיש להם יכולות וערך ומשאבים. והם עושים צעד. אחד קטן. והתוצאה מתגמלת ומספקת דלק לעוד אמונה עצמית, לעוד תחושת מסוגלות לעוד צעד קטן. מאתגר. קוראים לזה מומנטום. וכשהוא חיובי - אנחנו מתקדמים, צומחים, מתפתחים.

אני למדתי שהמנוע שלי לא חייב להיות השוואתי ותחרותי. הוא יכול להיות ברצף אחר, של "יותר מעצמי".

ואני לומדת לבחון את התמורות בעשייה שלי. ולהתמיד. אני לומדת לעודד את עצמי.

לפעמים, הקולות המנמיכים, המשווים, חסרי האמונה, גוברים. אבל רוב הזמן, אני מהלכת בדרך לא סלולה ובצעדים קטנים ומשננת לעצמי ש - Done is better than perfect וש- Dana is better when happy

בפרק 11 בפודקאסט שוחחתי עם מיה לויט פרנק ממכון אדלר על מחירי הביקורת והתחרות, על סולם אנכי שמייצר סבל ועל חלופות אפשריות לאימון: עידוד, למידה ואופקיות שמאפשרת שיתוף פעולה.

זה לא פשוט להחליף שפות. זה לא פשוט לנפץ פרדיגמות בסיסיות. זה לא פשוט וזה לא בינארי, אבל זה כן אפשרי, מאפשר הגעה להישגים מרשימים לא פחות והרבה יותר נינוח.

וכמו כל דבר, זו עבודה שדורשת אימון.

♥️