השנה שהיתה וזאת שתהיה

כשהייתי קטנה, שמעתי המון פעמים משפטים כמו: "רק אתמול נולדת" או "איך הזמן רץ".

בתור ילדה למדתי שככה מדברים מבוגרים. הזמן לא רץ. ולא נולדתי אתמול. מיום הולדת ליום הולדת עברו הרבה מאד ימים, ושבועות וחודשים. החלפתי מידה בבגדים ובנעליים, גבהתי בסנטימטר או שניים, או יותר, מלא דברים קרו. כשהייתי ילדה.

כשהתבגרתי הבנתי שאף פעם לא מפסיקים להרגיש ילדים. אבל להתבגרות יש בכל זאת סימנים- הזמן הוא אכן מתקצר.

והנה גם עבורי השנה הזאת, שרק החלה, הגיעה לסיומה פתאום, ככה ביעף. הזמן אכן עף.

וכן, בין השנה שעברה לשנה הזאת, עברו הרבה ימים, ושבועות וחודשים. וגם הרבה דברים קרו. ולא, לא החלפתי מידה בבגדים או בנעליים (ותודה על זה!).

אז מה הספקתי ומה השגתי ומה אאחל לי לשנה הבאה.

בשנה הזאת זכיתי לאמן מספר מרשים של אנשים, וליוויתי תהליכים מרתקים. הבנתי שבאמת לכל אחד יש את היופי שלו, את השפע שלו, את העוצמות שלו. ואם שואלים שאלות על רצון ותשוקה ומעודדים במקומות הנכונים, מתנסח חלום, והוא גם מתחיל להתגשם.

השנה נשמו לידי כמה אנשים. וגיליתי שהנשימה היא טכניקה אחרת. לא שכלית. לא לגמרי (או עדיין) מבוססת מדעית. שאני יודעת מה זה עשה לי. אבל אין לי שום דרך להתנבא באשר ל-מה זה יעשה לאחרים. שאני יכולה רק לסמוך על מה שתביא הנשימה. היא לוקחת לאן שהיא לוקחת. וקורה מה שקורה. כשנושמים. ובשבילי זה (הלסמוך הזה בלי לדעת) וואחד שיעור לחיים.

השנה כתבתי הרצאה ראשונה "לב של קרח". ויש לי עוד המון לאן להתפתח ומה לפתח. אבל צעד קטן נלקח וזאת התחלה.

השנה בבית הספר של בן ושל יהלי מתחילים להטמיע שפה חדשה, שפת הקשב או מיינדפולנס. כתבתי על זה פוסט שלם. על מה שהתחיל בכאב ובחוסר אונים והמשיך ליוזמה שאני מאמינה בה, ועכשיו נותר ללוות מהצד ולקוות שאכן, רוח של שינוי תנשוב ותאוורר.

השנה התנסיתי לראשונה בסקי. עם ליאור והבנים. וזה היה לבן ורך. וגם שם למדתי לא מעט. לדוגמא, שפחד הוא מנגנון חשוב ומגונן, ושאין טעם "להכנס בו" סתם. ואפשר למזער אותו בצעדים קטנים. למידה היא תהליך. מתחילים מהדרכה ובונים ביטחון לאט ובהדרגה. למדתי את זה בדרך הכואבת.

השנה, זכיתי בעוד שישה חברים קרובים וטובים. וזה המון. וגם בעוד מאות חברי פייסבוק חדשים. וגם זה שיגעון. השנה הזאת הייתה גדושה מאין כמוה. קשרים חדשים נרקמו ומהם יישזר חוט חדש לכיוון קצה חדש. ובמנעד שבין הקשר לקצה - אני אבנה את עצמי לאט לאט (או מהר מהר, כי הקצב משתנה בין סובייקטים).

הרגשתי השנה שאני בתפר אמהי. הבן שלי עובר לחטיבת גיל אחרת (הוא עושה קולות של אני עוד שנייה מתבגר), ולמרות שאף אחד לא הודיע לי מראש ולא נדלקה נורה, אני מרגישה בשינויים ובתכונה. כשדילמות פשוטות התחלפו במורכבות, כשרצונות מתנגשים. למדתי שלא תמיד יש לי אג'נדה הורית ברורה ושאני אשכרה מבולבלת. זמן מסכים? שעת שינה? פורטנייט בעד ונגד?

השנה חשבתי המון על תהליכי שינוי. כמה שהם מאתגרים. כמה שהם מרגשים. ואז כשכבר השינוי לכאורה מאחורייך, את מוצאת את עצמך קצת אותו דבר. "מועדת" לאותם דפוסים ובמקרה שלי: של עשייה בלתי נפסקת, של תכנון, של אי שקט ודאגה. משלמת את אותם מחירים: של לחץ, של חוסר שינה, של ייסורים, של ויתור על העצמי.

אז נזכרתי השנה במדדים שמורתי לחיים, אירית אדלר לימדה אותי: תדירות, עוצמה, זמן יציאה. באחת הפעמים שהתלוננתי שהנה הנה למרות כל השינויים והעיבודים והמודעות, שוב התנהגתי "עוד מאותו דבר", אירית הבהירה לי בסימני קריאה שעד לקבר אתמודד עם דפוסי הבסיס שלי, רק שההרחבה מאפשרת לי "ליפול" לתוכם בתדירות נמוכה יותר, בעוצמה פחותה, ומהר יותר "לצאת" מהם ולהמשיך הלאה.

זה חשוב. לזכור. אולי ארחיב על זה פעם. אני מתבוננת בשינוי שבי גם לטובת מתאמניי. השינוי הוא לא בינארי. הוא לא אחיד. הוא לא נקודתי.

השנה הבחנתי, שבכל פעם שאני נתקלת במישהו שהוא בינוני במשהו או אפילו חלש ממש, גיליתי שהוא חזק ובעל מסוגלות ניכרת במשהו אחר. וזאת אקסיומה שמוכיחה את עצמה ומשמחת אותי מאד. הרצאת טד של חוקרת לשון דייקה לי משהו בנושא הזה, וגם על זה אני רוצה לכתוב. בקרוב.

השנה גיליתי כמה פרגון והכרה והערכה יש שם בחוץ כשאני באה עם עצמי כמו שאני. בכנות. ובלי להתנצל.

ומה הלאה?

אחרי שהשנה החדשה תבוא אלינו לטובה, אני אטוס לאי סמטורקי ביוון. להכשרה והשתלמות בינ"ל בנשימות מעגליות (ריברסינג). אני אצא להרפתקה. לבד. לעשרה ימים. ואשן באי קטן ליד מפל מים ומעיין ובמרחק הליכה מהים. אולי אשכור לי אופניים. אולי אשב מול היום ואכתוב. אני לא יודעת מה יהיה ואיך ארגיש ומה אלמד. אבל נעצתי לי ביומן זמן עצמי. לבד. זמן לעצירה. זמן להתבוננות ונשימה.

ויש גם הרצאה חדשה "לב של קרח".

וסדנה חדשה: סדנת גוף, מודעות ונשימות.

זה מרגש. אבל גם מפחיד. ומעלה "שומרים" - קולות מונעי שינוי.

השנה אני רוצה לנהל את הזמן שלי סביב "האבנים הגדולות" שלי. שמתי לב שאני נוטה לזלוג לעבודה, ומוותרת על מה שמטעין אותי. ואז אני נותרת מרוקנת. אז אני רוצה להבטיח 3 אימוני ספורט בשבוע. וזמן זוגי מוגדר. אני רוצה להפריח מחדש את השבתות עם פעילויות תרבות ממלאות. עם זמן משפחתי נעים.

השנה אני רוצה להמשיך להבטיח שתמיד אלמד משהו לצד עשייה שוטפת. וכבר באוקטובר אני מתחילה קורס בזיכרונות ילדות מוקדמים במכון אדלר.

אני רוצה להתמודד עם העישון והקולה זירו. ההתמכרות שלי. החולשה שלי. מקור הבושה שלי לאחרונה. חוויית החוסר אינטגריטי שלי. הפגיעות שלי. אני כבר יודעת מה מסתתר מאחורי. מה מפחיד אותי כל כך. רק עוד לא יודעת איך להתגבר ולהתעלות.

השנה אני אקרא ספר שקשור בהורות בגיל ההתבגרות. ואני רוצה להתחיל לעדכן לעצמי ניואנסים בהורות. איפה להקשיח, איפה לשחרר. מה חשוב לי פחות ומה יותר.

בשנה הבאה אני רוצה לעבוד רק עד אחר הצהריים. ואם לזלוג למחשב אז רק לילה אחד או מקסימום שניים. אני רוצה להאט את הקצב. להניח לתהליכים להתרחש בשפיות. זה מנוגד לטבע שלי להלך לאט. אבל גם למדתי שריצה משלמת מחיר. "להתאבד על משימות" היתה בעבורי סיסמא. ושפה היא מכוננת. ואכן, הרגתי לי את התשוקה ואיבדתי לי את ההנאה, ואני רוצה לשמור על עצמי נהנית ולא משיגה ולחוצה.

בשנה הבאה אני רוצה לנשום יותר.

אני רוצה לערוך בבית שלי ערב חברתי מוסיקלי מיוחד עם אמן מרגש.

אני רוצה לכתוב עוד. אני רוצה לכתוב עוד הרצאות. אני רוצה להדק את המסרים שצברתי, וללמוד להעביר אותם בכתיבה רזה ומדויקת.

אני רוצה לרקוד השנה. יותר.

השנה אני רוצה להניח לעצמי לפעמים עם היעדים והרצונות. ולתת לעצמי כמו שאני ככה. פשוט להיות.

תשאלו את עצמכם:

איך עברה עלי השנה שחלפה?

על מה אני מודה לי?

ממה נהניתי?

על מה אני גאה?

מה הם יעדיי לשנה הבאה?

מה אני רוצה להפסיק לדחות?

איזו דרך אתחיל לסלול?

על מה כבר אפשר לוותר או למחול?

הצעה עם המלצה: תשבו עם עצמכם. ותכתבו. מה שיוצא. כתיבת רצף אינטואיטיבית מאפשרת לנו להתנסח, מחייבת אותנו להתרכז בעצמנו ולהחתים על הדף בקשה או רצון או חלום. ומהרגע שאלה נחתמו בדיו או בעזרת מקלדת, משהו אחר כבר קרה.

ושתהיה לנו שנה טובה ❤ ❤ ❤