מחשבות על הסבל

נדמה לי שיותר משאני חוקרת אושר, אני חוקרת סבל.

וכולנו – טובים ממש בלסבול. מצטיינים.

אנחנו סובלים כי אנחנו דואגים מפני העתיד, אנחנו סובלים כי אנחנו מתייסרים מטעויות או החמצות עבר, אנחנו סובלים כי אנחנו משווים לאחרים ומכריעים שהפסדנו, אנחנו סובלים כי אנחנו בלחץ אימתני להספיק ולהשיג עוד ויותר (וזה לא נגמר), אנחנו סובלים כי אנחנו מאבדים את מה שחשבנו שהוא שלנו – אהבה, כסף, מעמד, נעורים. אנחנו בעיקר והרבה סובלים.

ולא משנה כמה אני חוקרת ולומדת, כמה אני מתרגלת אני ממשיכה גם ובעצמי לסבול לי. מאותן סיבות: השתוקקות, האחזות, השוואות. אבל פחות. לא מוארת, אבל ערה.

"התעוררתי, ואני נוטה לחזור לישון" כמו שניסח בגאונות ד"ר גאבור מטה.

וכשהסבל הופך יותר נוח ומתנחל, אני יודעת שהגיעה העת לכייל.

ד"ר מיכל ברנע אסטרוג הזכירה לי את השער הגופני, ועשתה לי חשק עז להפגש עם עצמי בויפסאנה. מיכל היא חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, מורה בכירה לגישת האקומי ומחברת הספרים: "התבהרות: ויפסאנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה", "אנשים עדינים" ו"נדידה". לינק לספריה: https://www.michal-barnea-astrog.com/he/books/